פסק-דין בתיק ת"א 1926-07

פתח דבר

המדובר בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי שריפה, נזקים שנגרמו לרכבו של התובע.

טענות התובע

התובע הינו בעלים של משאית מסוג וולבו, מ"ר 15-800-68, שנת ייצור 2001 (להלן - רכב התובע). הנתבע 1 הינו בעלים של רכב מ"ר 35-402-93 (להלן - רכב הנתבע). רכב הנתבע היה מבוטח במועד הרלוונטי אצל הנתבעת 2.

ביום 17.1.06 פרצה שרפה ברכב הנתבע. תוך כדי נסיונות כיבוי השריפה התדרדר רכב הנתבע לכיוון רכב התובע. האש התפשטה גם לרכב התובע וכילתה אותו. התובע עותר  לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בגין נזקיו הישירים והעקיפים בעטיה של השריפה.

טענות הנתבעים

רכב הנתבע הוצת על ידי אחרים. בעטיה של השריפה או בשל נסיונות הכיבוי של כוחות ההצלה התדרדר רכב הנתבע לעבר רכב התובע. רכב הנתבע הוצת, בעת שהנתבע 1 שהה בביתו של התובע, והרכב חנה כדין. לפיכך אין הנתבעים או מי מהם אחראים לאירוע ולתוצאותיו.

הנתבעים מכחישים את הנזק הנטען על ידי התובע, וטוענים כי הוא מופרז.

דיון והכרעה

בסעיף 39 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - הפקודה) נקבע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש —על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה".

בהתקיימותם של שני התנאים הקבועים בסעיף, והמפורטים להלן, יוחלף נטל הראיה ויהיה על הנתבע להוכיח העדר התרשלות:

1.                 הנזק, שבגינו הוגשה התביעה, נגרם על ידי אש או "עקב אש";

2.                 הנתבע הבהיר את האש או היה אחראי להבערתה או שהוא תופס המקרקעין, שמהם יצאה האש, או שהוא בעל המיטלטלין מהם יצאה האש.

במקרה דנן המדובר מנזק שנגרם מאש, שיצאה מרכב הנתבע. לפיכך מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף להעברת נטל הראיה, ועל הנתבע להביא ראיה לכך שלא התרשל בכל הנוגע ל"מקורה של האש או התפשטותה", ודוק, אין המדובר רק בהיפוך נטל הראיה בנוגע למקורה של האש אלא גם בהיפוך נטל הראיה בנוגע להתפשטותה של האש.

דו"ח חקירת השריפה, שנערך על ידי רשף יגאל זוהר, חוקר שריפות ממכבי האש, הוגש וסומן כמוצג ת/1. מסקנת החקירה הינה: "בסבירות גבוהה מאד שהשריפה נגרמה על ידי אדם". החוקר זוהר הגיע למסקנה זו על סמך ממצאים בשטח ועדויות שאסף. לנוכח מסקנה זו הועבר התיק לטיפול משטרת ישראל.

תיק החקירה של המשטרה הוגש וסומן כמוצג ת/2. בתיק מצויה הודעתו של הנתבע, שנמסרה במשטרה ביום 18.1.06. הנתבע העיד במשטרה ואמר, כי לפני מועד האירוע קיבל איומים בעקבות עסק שפתח (עמ' 2 להודעה, שורות 33-34). כך גם העיד, כי בעת ששהה בבית התובע בחברתם של אחרים, הבחינה חברתו של בן התובע, כי רכב הנתבע עולה באש. הנתבע יצא מיד החוצה, אך לא הספיק לראות רכב כלשהו נמלט מהמקום, למרות שחיפש "רכב או בן אדם" (עמ' 3 להודעה, שורות 44-45).

התובע מצידו לא הביא כל ראיה להפרכת או סתירת טענה זו בדבר מקורה של האש, הצתה מכוונת בידי צד ג'.

נראה כי במצב דברים זה י שלקבוע, כי אכן הנתבעים עמדו בנטל, המוטל עליהם, והוכיחו העדר התרשלות בכל הנוגע למקורה של האש, כאשר הוכח במאזן ההסתברויות, שמקורה של האש היה בהצתה מכוונת על ידי צד ג', שזהותו אינה ידועה.

ומה באשר להתפשטותה של האש, התפשטות שארעה עקב התדרדרות רכב הנתבע לעבר רכב התובע, שגרמה לתלקחות רכב התובע ולנזקים הנתבעים כאן?

בתקנה 74(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, נקבע:

"נוהג רכב לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד בדרך בעלת שיפוע אלא לאחר שבלם את גלגליו כראוי; היה רכב מנועי במורד - יטה הנוהג את הגלגלים הקדמיים לאבן השפה או לשפת הכביש הקרובה אליו וישלב אותו בהילוך אחורי, ואם היה בעליה - יטה את הגלגלים הקדמיים לעבר הכביש כשיש בו אבני שפה, או לשפת הכביש אם אין בו אבני שפה, וישלב אותו בהילוך קדמי; ברכב בעל הילוכים אוטומטיים, ישלב הנוהג את הילוך החניה".